אתמול נערך המפגש המסורתי של החוג לריפוי בעיסוק בו כל מי שסיימה את הדוקטורט משתפת את חברי החוג במסע שלה. זה ערב שמחכים לו 4-5 לפעמים 6 שנים. לנו גם הייתה קורונה באמצע הדרך, אז להגיע לערב שכזה היה לא מובן מאליו ומאוד מרגש.
לא הספקתי להגיד ה- כ- ל ב10 דקות שלי, אז כמה דברים על הדוקטורט (ומצורפת המצגת אז אין צורך לסכם:
הדבר הראשון - דוקטורט הוא מסע כל כך בודד. גם כשיש לך אבא ואמא (ולי היו, מנחה מן הבית ומנחה מהקצה השני של האוניברסיטה שנגיע אליהם בהמשך), המחקר הזה הוא שלך ושלך בלבד. את המובילה, האינטרס המיידי וחזק ביותר הוא שלך. המטרה כפי שאני מבינה אותה היא לחצוב ממך חוקרת אז זה אולי כבר לא ללמוד לזחול ולעמוד, אבל זה לגמרי לפתח את המיומנויות היותר מורכבות ואין מה לעשות, כדי לפתח אותן על אמת העשיה היא שלי ועל כתפיי.
אל דאגה, ברגע הראשון שנכנסתי לאוניברסיטה, בday one של קורס סמינר מחקר או איך שקראו לו, הכרתי את החבורה המופלאה שלי. בדרך כלל אומרים לחבורה הזו תודה בסוף, כי זה כביכול מותרות והחלק הכייפי, אבל לי קודם כל המפגש הראשון עם החברות שלי, נעמי, שיימא, נופר, יעל וגילי, היה רגע עצום של - אני לא לבד. יש עוד מוחות מופלאים ומטורפים כמוני. מעניין אותן גם לדעת, להעמיק, להבין עד הסוף. אני יכולה לדבר פה בחופשיות על דברים שאחרים תופשים כחנוני ומוגזם. וזה מאז ועד היום ועד בכלל.
חוצמזה, המחקר שלי נראה כמו שאני חיה - מסע ארוך ופתלתל שמכניס לתוכו מלא מלא אנשים. הנבדקים הנפלאים שעמדו במסע השאלות (75 שאלות של הBRIEF ועוד שכולם כמעט יצאו עם ציון תקין!) ה"פדיחה" עם המשקפיים, לעמוד בתור למעדנייה בשביל גבינה צהובה, ואחר כך, או לפני לתכנן מערכת שעות שהיא לא שלהם בכלל.
ויחד אתי עוזרות המחקר המדהימות שלי - הלה, שבכלל הייתה לפני כמה שנים סטודנטית שלי, והיום היא כבר בתואר שני בחוג. דנה המדהימה שכשאמרו לי שהיא בועד כיתה ישר אמרתי שאותה אני צריכה. עזרו לי מאוד עם ההפרדה, עם "פשוט לעשות את זה" ולא להכנע ל"לא נעים לי לגרור אתכם למחקר שלי". התובנות שלכן והמחשבות תוך כדי הם חלק לא מבוטל מהתוצאה.
ואם כבר נכנסנו לעניין הסופר - זה הזמן להזכיר את כל האחיות הגדולות שלי בדבר הזה - לירון שבעצם עשתה את הצעד הראשון עם המבחן של הסופר, אלונה - שאנחנו חולקות אהבה ועשייה בתחום בריאות הנפש, סוניה - שלא משנה מתי ואיך תמיד יש לה תשובה בשבילי או שיחה ארוכה שאוספת, שרון - שתוך כדי המחקר כמו סיפור בתוך סיפור חיברה אותי למחקר שלה והשביעה את הרעב שלי לעבודה משותפת.
חלק מהתהליך היה לגלות את היכולות שלי ולחזק אותם וחלק ממנו גם להבין איפה אני צריכה עזרה ויש אנשי מקצוע שאני יכולה וצריכה להעזר בהם. לקח לי לא הרבה זמן להבין שהאנגלית שלי אמנם מלווה במבטא וכובשת לבבות כשאני מדברת אבל בכתיבה מקצועית אני צריכה עורכת. אז ירשתי את דונה מלירון ואפילו שמעולם לא נפגשנו ואין לי מושג איך נשמע קולה היא הפכה לאדם מאוד משמעותי בחיי. מעבר לעריכה המדוקדקת, עברנו יחד את תקופת הקורונה וגרורתיה אני קיבלתי סיפורים על הרכב שנדם ועל השריפות של קליפורניה והחזרתי בתמונות נחמדות מירושלים ועוד אנקדוטות קטנות שהפכו את הקשר המקצועי לכזה שאי אפשר לוותר עליו. לאחרונה שלחתי לה כמה מכתבים שכתבתי ואת קורות החיים שלי כדי שלהגשות לפוסט-דוקטורט הכל יהיה פיקס, זה לא מובן מאליו בשבילי ככה לבקש עזרה וגם את זה למדתי לעשות ולעשות בכייף.
בשני נושאים נוספים קיבלתי עזרה ובהם למדתי יותר ויותר להיות עצמאית. בתחילת הדרך כשחשבנו ובסוף גם עשיתי סקירה שיטתית נעמי שלחה אותי לאיימי מהספריה. שוב גיליתי אוצר אנושי של חובבת ידע וחיפוש ידע ממש כמוני. בנינו אסטרטגיה, היא שלחה אותי לספר שלא עזבתי מספר חודשים ובסוף כתבה בעצמה מאמר מופלא על סקירות שיטתיות. המאמר שלי התפרסם ואני לא יודעת כמה השפעה יש לו החוצה, אבל הקולגות שלי בשטח מאוד מאוד אוהבות אותו ומשתמשות בו אז בטוח יצא משהו טוב מעבר לצורך שלי למפות את המחקר הקיים בשביל זה שלי.
הנושא השני הוא סטטיסטיקה. מאז ומתמיד רציתי לדעת יותר טוב סטטיסטיקה. התחלתי ללמוד בעצם כשהייתי ילדה קטנה בבית ספר למחוננים. היה שיעור סטטיסטיקה והסתברות, ואני נטיתי יותר להסתברות אבל כבר נחשפתי. בתואר הראשון היה לנו מרצה לא טוב ובתואר השני לא היו לי שותפות בכיתה לחדווה להבין את זה. ואז הגיע התואר השלישי עם האפשרות המופלאה להתייעצות עם סנדרה. לפעמים אני חושבת שנשארתי לפוסט-דוקטורט רק בשביל להמשיך להפגש עם סנדרה, שמסבירה, עושה יחד, שולחת אותי למקורות ובעיקר מרגיעה. אני תמיד מגיעה עם איזה סבך פתלתל (מיעוט נתונים, משתנים מתערבים, ומה לא) והיא עוזרת לי למצוא את הדרך, ובצורה כזו שאני אדע למצוא אותה גם בפעם הבאה.
לסיום כמה מילים על הדוקטורט שלי עצמו - בכלל רציתי משהו אחר. רציתי בשנת 2015-6 לחקור איך התקשורת דרך הדיגיטל משפיעה על הקשרים שלנו. מכיוון שרציתי את זה קצת מוקדם מדיי (חמש שנים קדימה כולם רוצים לחקור את זה) לא הצלחתי למצוא מנחים, וכשפניתי לפרופ' נעמי יוסמן, ראש תוכנית הדוקטורט של אוניברסיטת חיפה, היא הזמינה אותי לחשוב איתה על מחקר שהיא חשבה לעשות בשיתוף פעולה. כפי שקראתם בין השורות עד כה מילת הקסם שיתוף פעולה עבדה ושם התחיל מסע שאתמול נגמר באופן רשמי (ובעוד שבועיים עם גלימה וכובע).
אז מה חקרתי? בדקתי איך אנשים מבצעים פעולה של איתור פריטים בסופר באמצעות מבחן מבוסס ביצוע ו - משקפי מעקב תנועות עיניים (זה נשמע יותר טוב באנגלית אז חכו למאמר). בעצם לקחתי את המיומנויות שלי כמרפאה בעיסוק לקחת פעילות ולנתח אותה וחיברתי אותה להר המידע שמתקבל מניתוח אובייקטיבי של כלי מדידה יחסית פשוט ולא פולשני. מה שמצאנו זה שאנשים שמתמודדים עם מחלה נפשית כזו או אחרת מגיעים לביצועים דומים ביותר לקבוצת ביקורת תואמת גיל ומגדר מבחינת הדיוק של המטלה, כלומר כולם במחקר הזה מלבד 2-3 הצליחו ביותר! אבל, ויש פה אבל גדול - הם עשו את זה ביותר זמן ובפחות יעילות. חזרו יותר, נלחצו יותר. ואז הדיווחים שלהם לגבי תדירות הפעמים שהם מבצעים ביומיום קניות מובנים. כי אם זה כל כך הרבה מאמץ אז קשה להכניס את זה ליומיום, או להיות עצמאי בזה.
רוצים לדעת עוד? כמובטח אני אצרף פה את המצגת וכמה קישורים:
Commentaires