top of page

מי אני?

סיון רגב מרפאה בעיסוק מתבוננת על החיים ומצלמת

הרבה שנים שאני מצלמת ולא מעט שאלו אותי
איפה אפשר לראות את הצילומים שלך?
האתר הזה יהיה התשובה.
כשאני אומרת שאני מצלמת זה בעיקר להנאתי,
פה ושם אירועים של חברים אבל הרוב צילום חופשי.

מעבר לצילום אני מרפאה בעיסוק,
ולמי שלא בקיא בתחום הריפוי בעיסוק
ההסתכלות הבסיסית היא על האדם,
העיסוק שבו הוא משתתף
והסביבה שבה העיסוק מתבצע.
נגזרים מזה הרבה מודלים,
גישות, דרכי התערבות ועוד.

מה שאומר שאת העולם
של ההתבוננות על אובייקט (דומם או אנושי)
ועל הסביבה שבה הוא נמצא
על מנת לייצר קונספט
אני מכירה גם
מהפן המקצועי האחר שלי.

באתר הזה אתן הצצה לחיבור
בין השניים בהקשרים שונים.

"שניה אני מראה לך..."

כאן מרוכזים סרטונים מערוץ היוטיוב שלי, שנולד מתוך פעמים רבות שבהם אמרתי בתקופה האחרונה - שניה, אני מראה לך.

תמצאו כאן הסברים על הווטסאפ והזום, טריקים בפלאפון (יש לי אנדרואיד אז בפלטפורמה הזו), דברים פשוטים במחשב, גרסת החלונות, והדובדבן שבקצפת - דברים קטנים שמשפרים את החיים לאקדמאים/חוקרים, דברים שלמדתי במהלך הדוקטורט ולא רק.

מוזמנות ומוזמנים להגיב, להעיר, לתת רעיונות ולספר לי על הטריקים שלכם.

משנה כיוון

1 דקות קריאה

החורף הזה לא היה לי קל. 

למעשה הפסדתי יום לימודים ולא הגעתי לאירוע הסיום של שנה ד' במכללה שבה אני מלמדת. מבחינתי זה דרמטי, אני מאלה שבאים תמיד, אבל באותו הבוקר קמתי עם גרון כואב שהבנתי שלעמוד מול כיתה זה ממש לא בא בחשבון. באירוע הסיום בעיקר לא היה לי נעים להיות המעצבנת שמשתעלת, וגם, הייתי מותשת. בסדנה שבה פתחתי את האתר (של יונית צוק המדהימה!) הגעתי עם טישו, סודה, ותה ועזבתי באמצע כי כבר לא יכלתי ולא היה לי נעים מהסובבים. 

כמה חיכיתי לאביב. 

אתמול הייתי אמורה לנסוע לארה"ב, לכנס ולחופשה זוגית. אמרו לי שעוד יהיה קר ולקחתי את זה כעובדה שצריך להתמודד איתה. שום דבר לא הכין אותי (ואף אחד אחר כנראה) למציאות ההזויה שבה אנחנו חיים כרגע. 

מהרגע שהתחיל להיות ברור שזה לא קורה מצב הרוח שלי בנסיקה הדרגתית, עליות ומורדות. אולי כן? אולי רק אני אצליח לחמוק מהגזרה? מה המשמעות? כמה כסף זה הולך לעלות לי? במצב כזה אי אפשר לחשוב מעבר. עדיין הסתובבתי עם מצלמה אבל היו לא מעט ימים שפשוט לא היה לי חשק. 

היום משהו בי נרגע. אולי זו העובדה שזה מה יש ועם זה נתמודד. יכול להיות שהמוחלטות של זה שהייתי אמורה להיות עכשיו כבר בצד השני של הג'ט לג עוזרת לזה.  אגב, אני עירנית בצורה בלתי רגילה כבר מאתמול, אני קוראת לזה ג'ט לג פנטום. 

אז היום אני רוצה לחזור לחיוניות שלי ולהתחיל בעצם את הבלוג הזה כמו שצריך. אני לא מאמינה שייצא לי לצלם הרבה חוץ בזמן הקרוב כך שטוב שיש לי ספריות מבולגנות עם כל מיני פנינים. כמו כן, אני רוצה לחבר את הצילומים לעיסוקים. 

איך אני מתכננת לעשות את זה? תכנון זה דבר חשוב, תכנון עוזר לנו להיות יעילים עם הזמן שלנו, להצליח לעמוד במטלות שלנו ולהשיג את המטרות שלנו. יש אנשים שטובים בלתכנן "בראש" ויש כאלו שיש להם אסטרטגיות תכנון קבועות, ויש אנשים שלא טובים בזה. במצב שהייתי עד היום היה לי נורא קשה לתכנן, ואני לא רוצה לגמרי לוותר גם עכשיו בגלל שאני לא יודעת מה יהיה מחר. לדעת מה התוכנית נותן ביטחון וזה חשוב. עם זאת, אני רוצה שיהיה לי חופש לשנות, כי המצב היומיומי משתנה פה בקצב מסחרר. אז אני אתן מסגרת ואזרום עם זה בהמשך. 

כל יום אני אעלה תמונה או תחביר של תמונות (כמו זו של היום שמראה לנו את שתי הדרכים בהם הסתכלתי על אותה הסיטואציה, פעם עם מיקוד על הרמזור ופעם עם מיקוד על הציפורים, שעוד תגלו שהן הדוגמניות האהובות עליי) ואכתוב משהו על משהו. אשתדל להוסיף אספקט מקצועי (כמו מה שכתבתי על התכנון) ואולי איזה שיר או הפניה למידע. 

התוכנית הזו משמחת אותי :) 

לילה טוב עולם מוזר!  

אנשים כחולים באמצע הדרך

1 דקות קריאה

מכירים את זה שמשהו ברחוב פתאום מקבל משמעות ונהיה "שלכם"? 

זה מה שקרה לנו עם הפסל הכחול בכניסה לממילא. הוא היה שם זמן מה והכחול הבוהק שלו היה מאוד בולט, אבל הוא היה אחד מתוך הרבה פסלים אחרים שהוצבו בשדרה הירושלמית המפונפנת. עד שיום אחד עמדתי בזוית כזו שהכתב של פנדורה, החנות שמאחוריו התלבש לו יפה יפה על הראש. הוצאתי את המצלמה, קליק, והתמונה המושלמת הפכה אותו באותו הרגע לפסל "שלי". 

 

כמובן שהוא לא שלי, הוא של אמנית בשם עפרה צימבליסטה, והוא חלק מתערוכה שלמה של אנשים כחולים שנקראה "מעבר לכחול" והוצבה לפני כמעט 20 שנה במוזיאון מגדל דוד. מאז ועד היום הפסלים התפזרו להם ברחבי הארץ ואולי אפילו מעבר לכך, אני פגשתי עוד 3 אנשים בתל אביב, בכניסה לנמל. אחד מטפס לו כמו גנב, ושניים יושבים על הקצה בנחת ומחזיקים משהו, לא הבנתי בדיוק מה. 

 

 

ובחזרה לממילא, אחד הספרים האהובים עליי נקרא "רחוב ושמו ממילא" וכתב אותו אביגדור דגן. שם, הוא מספר על הרחוב ועל העוגנים האנושיים שבו. הוא מתאר את השינויים שעוברים עליו ואיך אף יום אינו דומה לקודמו ואיך כל שינוי משפיע על הזרימה הטבעית של הרחוב בחלוף הזמן. 

לפני כמה שבועות קיבלתי תמונה של רחוב. 

 

מה חסר?

 

אכן, האיש הכחול שלי איננו. העוגן הקטן שלי עבר למקום אחר. איך זה ישפיע עלי ברבות הימים רק ימים יגידו. בינתיים אני מתנחמת בחבריו התל אביביים.  

הפוסט האחרון של הבלוג הראשון

1 דקות קריאה

הרגע הראשון של החופשה ההיא זכור אצלי כגלגלי מזוודה נחבטים במדרכות סלוניקי הזרות. לא היה לי מושג לאן אני הולכת והיה מספיק זמן לברר את זה עד הזמן שקבעתי עם כריסטינה בדירה. אז עשיתי את הדבר הראשון שחשבתי עליו, את הדבר היחיד שלא "סידרתי" לפני שעליתי על המטוס. מצאתי בית מרקחת וקניתי בקבוק של כדורי ויטמין D. הבקבוק היה קצת יותר גדול מזה שמוכרים בארץ, והכדורים היו יותר לימוניים ואבקתיים. כך התחלתי שבועיים של להיות מישהי אחרת במקום אחר ועם הדבר הכי קבוע בשגרת היום יום שלי שמגיע בצורה אחרת.

 

סלוניקי חיבקה את הצורך שלי בזרות. כמה שניסיתי להבין את השפה, האותיות הקריליות הדפו אותי ונראו לי עד הסוף כמו "כמעט שפה". הצליל של השיח ברחוב היה בליל לא מפוענח, כמעט מוכר, לרוב מוכר וזר כמו שפה של עולים חדשים שעוד לא עיצבו את זהותם החדשה. יוון כולה היא מין ערב רב של תרבויות קדומות ומודרניות, עם השפעות גיאופוליטיות עמומות, ועם זאת כל כך מקומית ואורגינלית. אני מול העיר הייתי מאוד ברורה, אנשים ניסו לדבר אתי יוונית בלי סוף. ישראלים כמעט ולא פנו אלי כשהייתי לבדי. נטמעתי בלי קושי במקום. אני זוכרת ערב אחד, ביום האחרון של השנה, בטיילת על הים. הייתה שקיעה מדהימה והוצאתי את הפלאפון לצלם. אשה, יווניה אולי, אולי תיירת, מבוגרת עם תלתלים ומשקפיים, הסתכלה עליי מצלמת ופצחה בדיבורים ובצחוק שלא היו מובנים לי בכלל אבל היו פשוטים ונעימים. ברגע הבא כל החבורה הסבה את תשומת ליבה אל השמש הנחבאת בין העננים ומצלמות הוצאו מתיקים והופנו אל הפלא.

הטיילת. כמו של פעם, עם מדרגות אל הים ספוג הירוקת והריקבון. ספינות פיראטים משמשות כאטרקציה תיירותית, סיבוב מסעדה ומוזיקה. מייצג מטריות על החוף ומנעולים על גדר. בערב האחרון שלי בסלוניקי פתאום היה מירוץ, מרתון לעצלנים בסיבוב שחזר על עצמו בטווח של חצי קילומטר ובקצהו במה עם מעודדים והופעות של שירי פופ יווניים. נראה שהעיר כולה התקבצה לשם באותו הערב. כולם מוחאים כפיים או נעים לקצב השירים המוכרים. 

שנאתי אותה בהתחלה, את הבניינים שהזכירו לי עיירות פיתוח ואת הרחובות התעשייתיים וחסרי הייחוד. ביום שעליתי עם זוג חברים לעיר העליונה, ממנה נשקף הים הנוצץ ובה הבתים היו ציוריים וקסומים, התהפכה בי השנאה ובהדרגה כל העיר, כולה, על החצרות האחוריות והסמטאות העגומות, על הכיכרות הרחבות ובתי התפילה המוזרים, הגרפיטי המוצלחים וגם אלו שפחות, העיר כולה נכנסה לי ללב. והריח. אני עד היום מתענגת על כל קמצוץ ריח שמזכיר לי את סלוניקי. ריח יווני, אבל במיוחד בסלוניקי הוא נגע בי. אולי זה תבלין מסויים ואולי צמח שצמח באותה התקופה. ריח סמיך, מעט חריף ודק שהיה שם בכל מקום. 

סלוניקי הייתה לי לזמן קצר בית. היא פתחה לי אפשרות למשהו אחר, ידיעה לכך שאני בסדר, אני מסתדרת. אני יכולה להיות בלי ההגנות שלי וליהנות ולהרגיש בבית, ולהתאהב (גם אם זה "רק" בעיר). ובאמת, עוד מעט שנה עוברת. שנה שבה הצלחתי להישאר בתוך המעגל. במקום לחפש את המקום הבא, ולהחליף את המסביב יצא שהחלפתי בעיקר מכשירים אלקטרוניים, האוטו, הנייד, קניתי סוף סוף מצלמה. אני שנה באותה הדירה, חתמתי חוזה שני, דבר שלא עשיתי נראה לי אף פעם. חוזה בשביל לצאת ידי חובה, על נייר ממוחזר, כשעל העותק שלהם נשאר כתם של משהו מיצי שהיה על השולחן. השנה אני ממשיכה. 

וסלוניקי? תמיד אפשר לנסוע לשם, לנשום את האוויר ספוג הריח הלא מפוענח, לשאוף את הרוח הבאה מן הים (ריח אין לים) לחזור אל הבית ההוא שהמצאתי לגמרי לבד.

יורדת מהפסים

1 דקות קריאה

בתמונה, הנייד שלי, מונח על תיבת ההילוכים בזמן שאני חונה ומחכה לתום שהלך לצוד לנו מזון. פתאום אני שמה לב שבמקום פרטנר כתוב לי להישאר בבית. כשהוא חזר בדקנו וזה קטע של פרטנר, גולן עוד לא עלו על זה, אני מניחה שייקח להם עוד קצת זמן לעלות על הגל. 

הלוואי שהייתי יכולה להשאר בבית. הלוואי שהייתי חיונית יותר ממה שאני. אבל אני לא שם ולא שם. חיונית מספיק בשביל לשמור על עצמי שלא להידבק ולא להדביק את הדיירים והקולגות ולהיות בכוננות למקרה של אחרים שמבודדים, ולא נצרכת ביותר כרגע כך שלכתוב דוקטורט זה עדיין המשימה מספר אחת אבל לכי תכתבי שהמחשבות מתרוצצות. חיונית עד כדי מכתב רשמי ממשרד הבריאות על היותי חיונית למערך השיקום, אבל בתכלס - אף אחד לא בדק אותי בשום מקום. זה כמו להכנס לקניון בלי שבודקים אותי, נחמד כי לא חיטטו ומלחיץ, כי יש בפנים מלא אנשים שלא בדקו. 

מזל מזל מזל שיש מוזיקה. משה בן-יוחנה המקסים הוציא היום שיר חדש, והוא כותב ש"אנחנו בבית. השיר יכול לצאת". שירים של משה הם מרגוע לנפש בכל מצב ובטח שעכשיו. 

לצערי, בהמשך היום הגיעה ההודעה המצערת על מותו של איש יקר, דוד, הבעלים של "תמול-שלשום". אין לי עדיין מלים לתאר את האבידה ולפרוש אותה אפילו לכל המרחבים בהם היא נוגעת. מישהו כבר פתח אירוע לשבוע של פרידה מהאיש היקר.

פייסבוק כמו שרואים כבר מתערב באירועים ומציע לראות את ההנחיות לגבי השתתפות באירועים מרובי אנשים. יפה ועצוב לראות איך הזליגה מהעולם האמיתי לוירטואלי משנה כיוון. 

מחר בבוקר אקום לעבודה, ואנסה לרומם את רוחם של הדיירים שלנו בצילומי סטודיו, או סתם במשחקים שאפשר לעשות מרחוק. חדשות זה במקרה הטוב משעמם במקרה הפחות מלחיץ. 

ולסיום עוד מוזיקה. שיר של דניאל רובין המקסימה, שזכינו לשמוע אותה באירוע האחרון שהשתתפתי בו ולהתלהב ממנה שרה איך שכולם יורדים מהפסים, והיא נאלצת להסכים ולעלות על הרכבת. מישהו גאון שם את זה ברדיו מקודם וזה דיבר אליי, וכנראה שלא רק אליי. עולה ועוצמת את העיניים. 

שבת בבית

1 דקות קריאה

גילוי נאות, ביום שישי קיבלנו הודעה מהמנהלת של ההוסטל שמבקשת שנשלח לה פרטים בשביל אישורי ניידות, ובעצם לפחות פעמיים בשבוע אני מגיעה לעבודה ורואה אנשים. 

השבת הייתי אמורה להיות ממש לבד כי תום היה אמור לעשות שבת ולהתארח אצל חברים ולהיות איתו לא בא בחשבון בגלל המצב אז כבר בראש עשיתי את השבת לבד לבד. בסוף מדריכה אחרת ביקשה להחליף אז לבד לא הייתי. 

לפני שבועיים חברה שחזרה מחו"ל כתבה שהיא הספיקה בשבת לעשות פאזל שלם. של 1000 חלקים. הבטחתי לה שאביא לה לשבת השניה פאזל של 1500. שכחתי.

זה היה בדיוק השבוע שהיה צריך לבטל הכל והייתי עסוקה, נפשית, רגשית ובעיקר טכנית בזה. לפני שבת התכתבנו והתבאסתי אבל גם לא מאוד דאגתי, ידעתי שהיא תסתדר ושהיא תמצא מה לעשות. כשעוד תכננו את הנסיעה היא הייתה אחת מאלו ששאלתי והתייעצתי, יש את האנשים שפשוט טובים במשימה הזו של להתנהל בעולם. 

במדי שבת גם השבת קראתי מהספר של הרב יונתן זקס (שיג ושיח, כל דבר שלו מומלץ), באופן אירוני משהו השבת קוראים את פרשת ויקהל. הוא מדבר הרבה על העניין של קהילה על חשיבות חיי הקהילה. איך נראית קהילה מבודדת? ראינו השבוע אנשים יוצאים למרפסות, התחברנו דרך זום או כל תוכנה אחרת כדי לעשות אימון או שיעור או מפגש משפחתי. ראיתי שמישהי עשתה בת מצווה דרך האינטרנט, ובאחד הברים בירושלים הייתה מסיבה וירטואלית. כמה בדיחות רצו להן מקבוצה לקבוצה, והממים והרעיונות שהדבר הכי בולט בהם הוא הצורך ישר לשתף עוד אנשים ולשמח ולהצחיק. עם כל הטרוניות שמסתובבות על הדור שלא מוריד את העיניים מהמסכים, הטבע האנושי מחפש וימשיך לחפש את הקהילתיות. כשאני אומרת קהילתיות אני לא מתכוונת רק לקשר האישי הישיר. אלא גם לשהייה עם אנשים במרחב הקהילתי, בסופר, באוטובוס. אבל על זה אני רוצה לכתוב בנפרד. 

השבת לא עשיתי פאזל, והתמונה היא מאחת הפעמים שלקחתי על עצמי את האתגר לבנות את העולם. בתמונה יש את החלק שקצת התהפך בתקופה האחרונה, אני מתלבטת אם סימבולית לבנות את העולם או בית קפה צרפתי.

אגב, מצאתי את האתר הנחמד הזה שאפשר לעשות פאזלים דרך הנייד או הטאבלט - אתר לפאזלים

שבוע טוב

עיר בסגר (או עיר בסדר?)

1 דקות קריאה

לכתוב פעם אחת זה יפה, מרגש, התחדשות של התחלה ועוד כל מיני הגדרות כאלה. היום השני הוא מורכב. יש לי מלא רעיונות ומה מהם אבחר קודם? שנים של קבוצות וטיפולים והדרכות החדירו בי את ה"כאן-ועכשיו", מתייחסים למה שעולה כרגע. הקושי בימים האלו הוא שאין כל כך דברים, הכל עומד, נמצאים באותו מקום חווים את אותן חוויות. כולם מדברים קורונה, אז מה קורה לכאן ועכשיו שלי? מעבר לזה, הכאן ועכשיו הוא לא רצוי, והוא משותף לכולנו. בעיה. ההתבוססות בביצה הזו היא לא טובה אבל גם הכרחית. 

היום, אחרי ההנחיות החדשות (שעוד נבין כנראה בהמשך) יצאנו לבית המרקחת ולמאפיה להצטייד לשבת. העיר הייתה ריקה, השוק פעל, חלק מהחנויות היו פתוחות אבל התחושה הייתה של ריק. ואז, בפינה בין הסופרפארם למאפיה ראיתי את זה: 

 

 

 

חנות הבלונים הוציאה עמוד הבלונים הזה. אני לא יודעת אם לא שמתי לב אליו לפני או שהוא תמיד שם ועכשיו פשוט בולט בשמחתו. אותי זה שימח ממש! 

עוד דבר ששימח אותי זה הדיסק של איה זהבי-פייגלין, קיבלתי מבנדקמפ לינק אליו היום. אפילו לא התבאסתי שקוראים לו אמריקה! חשבתי שיש אותו כבר וגם אותו, כמו את עמוד הבלונים אני לא יודעת אם רק חשבתי שהוא יצא או שהוא באמת כבר יצא ומפנקים אותנו שוב. ממליצה ממש, היא עושה נעים באוזניים ובנפש. 

להיות חיונית

1 דקות קריאה

עצרה אותי הבוקר שוטרת בדרך לעבודה. 

בסתם יום כנראה שזה היה לא נעים, גם ככה אני תמיד מרגישה שעשיתי משהו לא בסדר. השבוע אני רק מחכה שמישהו יעצור אותי ואוכל להשוויץ שאני חיונית. יש לי גם מכתב שמוכיח את זה. 

עולם העבודה מתחלק בימים אלו ל-יצאו לחל"ת, עובדים מהבית, עצמאיים חסרי עבודה, שכירים שפוטרו ועובדים חיוניים. יש לי את הכבוד להיות בשלוש קטגוריות לפחות, ואף יש לי קטגוריה נוספת - אמורה להיות בנסיעת לימודים. מבחינה תקציבית בניתי על חודש קשוח, הרבה הוצאות, כך שבינתיים אני לא דואגת מהמחסור של מקומות העבודה העצמאיים שלי ומהתשומות החדשות שלא צפיתי, ויש לי את הפניות להיות חיונית. 

מי שקורא ולא מכיר אותי אני עובדת כבר יותר מעשור כמרפאה בעיסוק בתחום בריאות הנפש. עבדתי שנים רבות במועדונים תעסוקתיים וכיום אני מרכזת את התוכניות השיקום בהוסטל. בימי הקורונה האלה, וספציפית בשבוע האחרון אני מתחזקת את הנושא של פעילות הבוקר שמחליפה את היציאה למסגרות תעסוקה שכבר שבועיים לא פועלות ואין צפי לחזרה. 

החיוניות של כולם, עובדים ולא עובדים, צוות ודיירים (באי הקטן שלנו) עוברת מהפך. בשביל מה לקום בבוקר אם אין: עבודה, חוגים, מספרה, קוסמטיקאית, משפחה/חברים שאפשר לבקר, משחקי כדורגל שאפשר להמר על התוצאות שלהם וכן הלאה והלאה... 

לחיוני יש שני פירושים שהם מאוד דומים זה לזה: 1. חשוב מאד, קשה להסתדר בלעדיו, נחוץ. 2. מלא חיים, נמרץ, אנרגטי (אתר מילוג). הפירושים משפיעים האחד עם השני - אם אני נחוץ תהיה לי אנרגיה. אם קשה להסתדר בלעדיי אז אהיה נמרצת לקום בבוקר לעבודה גם אם אני עייפה. 

כשהדרכתי את הסטודנטיות בקלאבהאוס, מרסיו, המנהל דאז, חשף אותי למודל שלהם שמדבר על כך שכל אחד צריך להיות נחוץ. זה התחבר לי לפרוייקט התפקידים שעשתה סטודנטית שלי לפני מליון שנה (מיכל ג'ייקובס-משהו אחר האדירה). היא בנתה מפרט של תפקידים שהיו מגוונים (למשל, איסוף כוסות מהחצר או תיעוד ישיבת קהילה), והתאימה אותם לכל איש ואיש, זה היה נפלא ולדעתי נשאר על היום כבסיס לעבודה השיקומית עם המשתתפים. הרעיון הוא שהדברים יקרו והאנשים ירגישו, ובצורה ממשית, שהם חיוניים. 

אז הלכתי לחפש בשני המסמכים שהם הבסיס שלי בכל דבר מקצועי. הראשון, המסמך של הריפוי בעיסוק (בדקתי גם את האמריקאי וגם את הישראלי) ששם חיוניות הייתה יותר בדברים פיזיים או שהמושג היה חיוני אבל לא כדבר בפני עצמו. המסמך השני הוא ה-ICF שהוא המסמך של ארגון הבריאות העולמי על בריאות ותפקוד, שם הייתה התייחסות לשירותיים חיוניים או שוב התייחסות למרכיבי מסויימים כחיוניים.  

יש מושגים קרובים כמו משמעות, וחשיבות, ותפיסה עצמית אבל לחיוניות יש משהו שונה, ההכרה היא חיצונית. אני כבר שבוע נחשבת חיונית ובינינו לבין עצמנו כבר דובר עליה והתחושה מופנמת מספיק טוב. אבל היום בבוקר כשהשוטרת נתנה לי להמשיך לנסוע כי אמרתי שאני בדרך להוסטל, ההכרה בחיוניות שלי הייתה מתוקפת. מי שקרא את הפוסט הקודם והתעמק במודל היפני שצירפתי בטח שם לב לחלק במודל של דברים שאני מקבל עליהם כסף. יש כמובן את הכסף באופן קונקרטי שאפשר לקנות איתו דברים, אבל הכסף הוא יותר מזה, הוא מייצג את התיקוף החיצוני של העולם לכך שמה שאני עושה נחשב. אני לא יודעת מה אני חושבת על המהפך שקורה לנו עכשיו מבחינה תעסוקתית, ימים יגידו, בינתיים אני בעיקר מרגישה שנפשית החיוניות התעסוקתית עוזרת לי לשמור את הראש במקום. 

 

*בתמונה, עומדת ברמזור אדום מול גן הפעמון - סטיקר של "האהבה מנצחת" תופס לי את העין. הרמזורים האדומים כל כך ארוכים באופן כל כך בלתי חיוני, שהצלחתי לצלם את הסימון מעורר התקווה הזה. 

שומרים על קשר

1 דקות קריאה

אתמול הייתי כמעט כל היום בעבודה. לפני שיצאתי בבוקר חידשתי את הלק שלי ושניה אחר כך שמתי כפפות ותהיתי לעצמי בשביל מה בכלל חידשתי? 

ברור שבשביל עצמי וההרגשה שלי, קודם כל. אחד הדיירים, בלי קשר, אמר לי לשים לק על הכפפות, כנראה שבולט שזה משהו "שלי". 

זה מה שאני מנסה למצוא בימים האלה (ובכלל, אבל עכשיו ביתר שאת) אצל הדיירים. לשמור על משהו של כל אחד ואם אפשר כמה משהו-ים כאלה אז בכלל. אני מקבלת אינסוף חוברות, וקורסים וירטואלים ורשימות מה לעשות ואיך לעשות. ואני לוקחת מהם, לא מזלזלת לרגע. מהאתר החמוד הזה -בידודי - כבר עשינו ניסיון על הסרטון עיסוי, ופה ושם אני מתקדמת בסרטונים של מדרסה ללימוד ערבית מדוברת. אתמול אפילו עשיתי עם אחד הדיירים והוא ממש נהנה וביקש שאוציא לו את המלים והמשיך לבד לצפות. 

אבל תכלס - לכל אחד ולפעמים בכל יום מתאים משהו אחר, ומה שעובד זה להיות קשובים ולשמור על קשר לייצר קרבה, והתייחסות אינדבידואלית, גם אם זה דורש יותר משאבים. 

ביום שישי גיסי היקר שלמוד באהבה מרחוק כעולה יחיד ממשפחתו חיבר את כולנו בווטסאפ לפני שבת. זה היה מצחיק וראשוני אבל אמא שלי עשתה לנו סיבוב ספוטים חדשים בבית והתלהבה מזה כל כך שזה משהו שבטוח עוד נעשה. אתמול חיברתי דרך הווטסאפ שלי שני אנשים שביום יום נפגשים במסגרת תעסוקה, והחיוך שראיתי על הפנים שלהם היה שווה את כל המאמצים. כל זה, עם תיווך, קצת דחיפה, ולהיות שם. איכשהו צריך להיות שם כדי שמשהו יקרה. 

מה אני אומרת בעצם? התקופה הזו מוזרה, אפוקליפטית ומעצימה שאלות גדולות שכבר שנים שואלים על המין האנושי והקשרים האנושיים (ואם היה לי זמן הייתי פותחת פה בזיגמונט באומן, אבל עוד יום עבודה מתדפק לי על המקלדת). בתוכה, עדיין לאנשים, לכל איש ואשה יש משמעות וצורך עמוק בקשר. 

זה פוסט קצת מפוזר כי אני יוצאת שוב לעבודה. גם התמונה הנפלאה של הפסל תהיה בינתיים בלי מקור. צילמתי אותה בתערוכה במוזיאון תל אביב מתישהו בזמנים אחרים. הפסל מופיע גם על העטיפה של "השיבה להודו". אם משעמם לכם בבידוד או משהו ומצאתם לי מקור אשמח מאוד. 

לסיום, משהו שמצאתי בחדר, הזכויות לגזירת השיר מהעיתון הן של מיטל סטולר לדעתי. 

לאכול גלידה עם כפפות

1 דקות קריאה

עוד יום של עליות ומורדות.

מצד אחד סיפוק מהעבודה עם הדיירים ומהתחלה של שגרה, מצד שני שוב חששות לחולי ובידוד וחוסר אונים מול המציאות.  

כבר בחרתי תמונה ולא ידעתי מה לכתוב. פתאום הודעה מחברה: "מה קורה? די מדכא הבלוג שלך..." 

מה לומר, צודקת. 

מה שעוד יותר טוב זה שהיא לא סתם זרקה אלא פרטה לי את כל הדברים שאני יכולה לשמוח מהם. לא בקטע מבטל, באמת בשביל להחזיר לי את החלק השמח שבי. 

מהתמונה הזו (גלידה של מוסלין, רימונים קוקוס) המורכבות הזו משתקפת מעולה. בין סוף יום העבודה שלי לתחילת יום העבודה של תום (שנינו חיוניים וכמה שאפשר אני לוקחת אותו באוטו כדי להיות במגע עם כמה שפחות אנשים, סליחה אנושות אבל יש לנו דיירים בסיכון) הלכנו לגלידה. מחר אני מניחה שהיא כבר לא תהיה פתוחה, אבל היום הלכנו, עם הכפפות כמו שאנחנו הולכים בכל מקום ציבורי. 

לבנדוד של אמא שלי יש קבוצה מדליקה בפייסבוק, קוראים לה IShothat - The Photography Challenge (תחפשו, תצטרפו אם בא לכם - אתגר צילום מדי חודש) ולאחרונה בגלל המצב האתגר הוא שבועי ולא חודשי. השבוע הנושא הוא ידיים, שזה אחלה נושא. את התמונה הזו צילמתי בשביל הקבוצה, האתגר נתן לי את המסגרת ואת הסיבה. אני אוהבת לצלם מלא, ולפעמים אני מתלבטת אם לצלם או לא, אבל אם יש לי אתגר כזה אז יש לי סיבה טובה. 

וואו, כמה שזה חסר לנו בימים אלו. סיבה. סיבה טובה או סתם סיבה. אפשר לקרוא לזה משמעות או מטרה. יש מושג מאוד יפה בעיניי ביפנית שנקרא Ikigai שהמשמעות שלו היא - "הדבר שבשבילו אתה מזנק מהמיטה". זה מין מודל כזה מאוד יפה שתלוי לי על הדלת ושמור לי במקום נגיש בנייד והוא מורכב מארבעה מרכיבים שההתמזגות ביניהם יוצרת עוד דברים: מה אתה עושה שאתה (1) אוהב (2) צריך (3) טוב ב (4) מרוויח ממנו כסף. 

התרשים עצמו מופיע בפוסט של מישהו אחר ואני לא אשתמש בתמונה כי אני לא יודעת אם מותר לי אז אני רק אמליץ שתכנסו בשביל התרשים עצמו. אני יודעת שלרובנו הרבה חלקים מהתרשים השתנו או נעלמו מהיומיום וזה ממש קשה. 

מעבר לזה דברים שבשגרה נחשבים טובים, כמו קשרים ומגע וחום אנושי מקבלים יחס שלילי וממש ממש חשוב לזכור שזה לא טוב כרגע! לחבק זה טוב, לבקר את סבא וסבתא זה מעולה, להתקהל זה חשוב וטוב. כרגע זה לא, אבל זה רק כרגע. 

אז אני עושה רשימות של דברים טובים, אוגרת אותם כמו שאנשים אוגרים נייר טואלט (שאני אקנה תיכף גם, שמחה ופסימיות הולכים יפה ביחד) ושמה בווליום גבוה את give me a reason של הcorss כי אין כמו להקות נעורים שמציתות זיכרונות בסיסיים שהמגיפה הזו לא יכולה להעלים.  

געגועים

1 דקות קריאה

אני עוברת על תמונות הרבה השבוע. 

חשבתי להעלות כמה לתחרות על שינוי 

(של - PHOTO IS:RAEL  -הגשה עד יום שני), 

ונגמר לי כמעט המקום בנייד מרוב דברים ששולחים כל הזמן אז העברתי תמונות למחשב. 

התמונות שומרות בזיכרון שיש ימים אחרים, וגם מעירות את הגעגועים.  

געגועים לדברים פשוטים. 

להמון אדם בשוק מחנה יהודה בשישי (ובשאר הימים). 

 

לים.

 

לוווה, החתול של תום. 

 

לרחובות שליד המכללה שבה אני מלמדת, 

שהפכו להיות סוג של שטח סגור.

 

להופעות. 

ואפילו קצת לצפיפות של הופעה. 

 

לאייס קפה. 

בעיקר לכאלה שאני קונה בדרך ארוכה כדי לשמור על עירנות. 

 

הראש לאט לאט מצטמצם לצרכים חיוניים מיידיים, 

אוכל, כפפות, מסיכות, נייר טואלט. 

השבוע גם השתמשתי בכפפות כבלוני יומולדת, 

שישמשו גם לדברים משמחים!

אחותי סיפרה לי שהילדים עוד שוכחים לפעמים 

ומבקשים ללכת לשחק בחוץ, 

מזל שהם זוכרים שזו אופציה. 

 

חנן בן-ארי הוציא את הקליפ הקטן והמתוק הזה

הלוואי שנשתנה בלי לשכוח את הדברים הפשוטים והטובים. 

מה נשתנה

1 דקות קריאה

ה-מה נשתנה השנה מאוד ברור, השאלה היותר מורכבת היא מה אפשר לעשות שיהיה  כמו שתכננו, כמו כל שנה. 

שלחתי לחברים ברכת חג שמח, שהיה צריך להסב מדפוס לדיגיטל. התמונה צולמה רגע לפני שהכל נפל עלינו, ערב פורים. הצלחתי (דיי בקלות) לשכנע את עטרת לבוא עם הילדים לשמורה ליד הבית כדי לנשום טבע. 

כמובן שאני רציתי לצלם אבל זה התחבר לאינטרס שלה, להוריד את הילדים מהקירות ולעשות פעילות שכייפית גם למבוגרים. בדיעבד זה היה הטיול הראשון והאחרון של האביב הזה, עד להודעה חדשה.

 

לשמור פסח זה כמו לשמור על היגינה בתקופת הקורונה. 

במילה אחת - חרדה. 

בעוד כמה מלים - יש הרבה דברים שמותר ביומיום והם אפילו ממש סבבה (פסח - חלה, קורונה - לחבק) ועכשיו לתקופה אסור. מוזר לנסוע לעבודה החיונית שלי אבל לא לעצור בדרך לצלם. זה הרי שם ואני הרי במילא עוברת ואין שם אף אחד שאני יכולה להדביק או להדבק, אבל אי אפשר. 

יש שיר שאני מאוד אוהבת של איה כורם בביצוע של לאה שבת על היציאה ממצרים. 

 

הרעיון של לצאת ממצרים, ושמעבר לפיזי יש משהו פנימי שצריך להשתחרר ממנו הוא לא חדש. השנה אני מרגישה שנוכל להבין את זה ממש על עצמנו, כמה זמן ייקח לנו לחזור לתת כיף לחבר, להתקרב, לפתוח דלת, לחבק. יש הרגלים טובים שישארו איתנו אבל אני ממש מקווה שלא נשקע בעבדות, ונראה לי שהגענו כבר לחלק של "שלח את עמי" בקטע שהוא מסכים. 

צילום ביתי

1 דקות קריאה

בתחילת השנה השתתפתי במרתון צילום של PHOTO IS:RAEL בתל אביב. 

מלא אנשים מתקבצים במקום אחד עם מצלמות ובמשך כמה שעות שמים הכל בצד ונענים לאתגרי צילום ברחבי העיר. 

זו הייתה חוויה נהדרת, משהו שפרגנתי לעצמי באמצע מירוץ החיים הקטן שלי. לימדתי אז פעמיים בשבוע, ועבדתי, וכמובן הדוקטורט. באותה תקופה (שלא נגמרת) הייתי לחוצה כלכלית וישבתי עם לירון שהיא חברה טובה, רואת חשבון ומנהלת התקציב שלי, לקפה עם אקסל (הקפה היה התירוץ, האקסל היה במרכז השולחן). כששאלתי בחשש אם אני יכולה להכניס את המרתון לתקציב לירון הקדימה לי את היומולדת ובו במקום קנתה לי את הכרטיס. 

היה כייף, יצאו כמה תמונות ממש טובות ועם הקופון ללופה עשיתי אלבום שאיגד את התמונות הנבחרות שלי ל2019. שום דבר לא הכין אותי לצילום נוסח 2020. 

אחת התמונות האהובות עליי מהמרתון

ואז הגיעה הקורונה. בהתחלה, כמו שכבר כתבתי, בכלל לא התחשק לי להחזיק מצלמה. בית-עבודה-סופר-בית וכל מעבר מלווה בחשש שיעצרו אותי וישאלו לאן? ובצורך יומיומי לעשות דברים שיש להם תכלית. אי אפשר במצב כזה להיות צלמת חובבת, צילום חובבני הוא לא חיוני. 

ראיתי היום משהו שכתב יורם יובל, על המגפה וחוסר אונים נרכש. התחברתי מאוד להלך הרוח ברחוב, אנשים לא מחייכים, נראים כל הזמן כאילו יום הזיכרון, כאילו לא נעים להיות שמח כשמשתוללת לה מגיפה. כשאני לבד אני מודה שגם אני נכנעת להלך הרוח הזה, הולכת מהר ולא נעים לי אם רואים שאני מחייכת או נהנית מהמרחב הציבורי סתם. מזל שרוב הזמן אני הולכת ברחוב עם תום ומדהים איך עצם זה שיש אתי עוד איש מאחורי המסיכה אני מרשה לעצמי לחייך מתחת למסיכה שלי. 

ולצלם. ולעצור שוב לצלם. ולהבטיח לו שאני מפסיקה לצלם, ולהוציא את המצלמה שוב. 

היום בשוק הבטחתי ובאמת לא הוצאתי. מדכא מדי. לא רציתי לצלם בסטות ריקות, שמישהו אחר ינציח את אחד המקומות האהובים עלי בעליבותו. 

הדבר היחיד שעצרתי בשבילו היה שחזור של התמונה הזו, אותה צילמתי לפרוייקט של נפשות ליום ירושלים לפני שנתיים. 

 

ניסיתי לעמוד באותו מקום, אבל היה חם, ותחושת התכליתיות התגברה, אז זזתי קצת לפה וקצת לשם וצילמתי את התמונה הזו. 

 

עכשיו כשאני מסתכלת, זו תמונה קלאסית של "מצא את ההבדלים". ובין שתי התמונות האלה יש רווח של שנתיים בשבילי לשאול את עצמי מה השתנה, איך אני מסתכלת אחרת או דווקא אותו הדבר על דברים. וזה מחזיר אותי למרתון צילום בבית. 

לא יכלתי לבחור זמן יותר מוצלח למרתון הזה. לפני שבוע הודעתי לבעלי הדירה שאני עוזבת בקיץ. ההסתכלות שלי על הבית שבו גרתי שלוש שנים (הכי הרבה אי פעם שגרתי בדירה) היא בתחושה שאין לקירות ולרהיטים מה לחדש לי. באמת באתגר הראשון ישר ידעתי מה לצלם. לאט לאט נכנסתי לזה וגיליתי פינות שלא חשבתי עליהן כמו למשל באתגר של שימוש במשהו למסגרת פתאום ראיתי את המקפיא ואת האופציה של הקרח למסגר את המרחב הזה. זה היה מסע פרידה פנימי שלי ממקום שאני אוהבת, והלוואי והמציאות תתאפס על עצמה והמבט שלי בחוץ, בעיר הגדולה, יהיה של התמקמות מחדש במקום של חיים ותנועה. 

להשלים את החסר

1 דקות קריאה

השנה לא יכולנו ללכת לצעדת ירושלים. מהסיבות הידועות היא לא התקיימה ולנו (שרון חברתי חובבת המסורות וילדיה המסורים לעניין גם הם) זה היה חסר מאוד. אז עשינו מעשה וקבענו לעשות זום ולהתקשקש על דגלים ולרקוד ריקודים.

מכיוון שמדי שנה לקחתי אתי מצלמה, וגם בסמארטפון בשלב מסויים השתמשנו לצלם צילומים התיישבתי בבוקר המאורע ויצרתי סרטון קצר ונחמד מהחומרים שהיו לי. אגב יצירה אפשר היה לראות את השינויים שחלו בנו, בעיקר דרך הילדים אבל גם במיקום שבחרנו שהשתבח עם השנים, ובאיכות המצלמה. 

לקראת הפגישה גם אצל הילדים הייתה התכוננות, הם הכינו דגלים וחצי ריקוד (לשיר "קרנבל בריו", בחירה מאוד ראויה לציון הצעדה) אני הייתי צריכה לנחש את הדגלים ורקדנו עם מידה לא מבוטלת של אלתור. 

הסרטון היה מוצלח, עזר לנו להזכר בזכרונות ולמקם את עצמנו על רצף השנים. הכנתי גרסה ללא תמונות ילדים ועם קטע וידאו מוצלח מאוד של ההזנקה של הברזילאים שהם ללא ספק הרוח החיה של הצעדה, לפחות בעינינו. 

 

כל העניין הזה גרם לי לחשוב איזה מזל שאני מצלמת הרבה, ושומרת. הנה, נבצר ממנו לחוות משהו שאנחנו כל כך אוהבים אבל יכלנו דרך התמונות והסרטונים להחיות את הזיכרון ולשמור על מסורת שאהובה עלינו.     

החיים זה הכל

1 דקות קריאה

אני מנסה להבין את החיים עכשיו ולהשליט קצת סדר בחיי. 

בכל זאת פסח וזה. 

פתחתי את היומן (זה הפיזי, אבל בדקתי גם בגוגל) והסימנייה היא על השבוע הראשון של מרץ, לפני כמעט חודש. היו אז בחירות, והיה לי יום מחקר בבית ספר תיכון בהרצליה, והדרכות וערב הקראת שירה בבית הכרם, ואפילו ועדות סל שיקום, ואת הדברים הרגילים שלא כותבים ביומן. סך הכל שבוע רגיל. 

לא פתחתי אותו אחרי כן כי היה פורים וכי בלילה שבין ה14 ל15 לחודש הודיעו שלא יתקיימו ועדות או כל דבר שכתוב בו. איך זוכרים היום? מסתכלים בווטסאפ, ואני מסתכלת גם בערך בויקיפדיה כי זה ה"זיכרון האנציקלופדי". אז מה היה לנו עד אז? 

אני מתחילה עם כמה עוגנים - ב28 לינואר הייתי בסדנה של יונית שבה פתחתי את האתר, כאמור הייתי חולה וזה היה לפני ששמעו פה על קורונה. הערך בעברית נפתח ב22 בינואר על משתמש בשם חסר תקנה. העדכון האחרון לערך הוא מאתמול בלילה.

מעניין שיש ערך באנגלית מ2003 ובדיון על הערך העברי כתוב שהוא היה מסודר טקסטונומית במקום אחד ועבר למקום אחר ולקח זמן עד שחיברו את הערכים (בעברית ואנגלית). ביידיש נפתח ערך רק ב13 במרץ. פעם ראשונה שהסתכלתי על ערך ביידיש: 

 

בסינית זה מ2005 אבל היה לי קשה מדיי לנווט שם למרות שהכל הרי אותו דבר, כדי לקבוע מתי התחילו שוב להתעניין בנושא. 

זה הויקיפדיה. ולווטסאפ שהוא המקור המהימן האישי שלי (למי שראה את הפרק של זהו זה, יודע שאסור לסמוך על הווטסאה, ומי שלא ראה, תעשו לעצמכם טובה ותראו - זהו זה!). אז אכן הייתי משועלת, וגם תום, וזה נדבק לנו כמה שבועות. 

פברואר

ב2 לפברואר נפגשנו חברות מהתיכון ל"ערב אלבומים", שזה שם קוד ללשבת ולקשקש, מוריה ישבה רחוק ממני כי המערכת החיסונית שלה לא משהו אבל חוץ מזה רגיל. 

עוד תכננו את החופש שנעשה אחרי הכנס. עשיתי לוח לפברואר שבו סימנתי את כל הימים הפנויים לעבודה על תוצאות ומצגת ומאמר וכו'. 

בבוקר קיבלתי מייל מכל אוניברסיטה על הקורונה. כלומר - כבר דיברו על זה, אבל כעל משהו שנמצא אי שם בסין. זה היה סוף סמסטר, מבחן, משובי סיום, מלא מלא לחץ. לחץ מסוג אחר של הלחץ של עכשיו, הYNET הזה ההפסקה שלי להתאווררות. 

6 בפברואר, תום נסע לסדר את הדרכון. אני לחיפה לאוניברסיטה לעבוד על הנתונים. שום ביטול באופק. להיפך, מתכוננים בחריצות. קבעתי עם מריסה חברתי הלונדונית לקפה בקונקשן. ועדיין אני עם השיעול. 

ב8 בפברואר תום מזמין טיסה. (אני הזמנתי לפני כל כך הרבה זמן שאפילו לא הכנסתי). 

9 בפברואר - אני מתלבטת אם להזמין כרטיס לאוטובוס. מזל שלא קניתי, פחות משהו לבטל. 

כל הזמן הזה אני נפגשת עם מלא אנשים! 

10 בפברואר - פעם ראשונה שיש לי בהודעות צילום של טלוויזיה עם כותרת "בהלת הקורונה". אני עדיין מתייחסת בסקפטיות לכך שזה קשור אלי. חברה נוסעת לאנגליה ואני אומרת שלפי מה שהיא תעשה אדע מה לעשות כשיגיע הזמן. 

 

ב12 בפברואר - התלהבנו מהמסעדה החדשה של אסף גרניט. לא הספקנו לבדוק אותה. ב14 - עשיתי סיבוב עם לירון במחנה יהודה, פגשנו את טלי והתחבקנו לנו. הזוי לחשוב על זה עכשיו. 

ב15 בפברואר הוצאתי מודעה שאני מחפשת לעשות החלפת דירות. חשבתי שנחסוך כך קצת. 

ב19 לפברואר פתחנו את קבוצת הווטסאפ "נוסעים לניו יורק", אחרי שהיינו אצל מיכל ובועז שנתנו לנו טיפים (מיכל) ותה (בועז). באותו יום גם נתפס לי ממש הצוואר. 

ואז ב22 בפברואר יש לי מלא מלא לינקים של AIRBNB ומלונות ו- כתבה של YNET על תלמידים מבאר שבע שנדבקו. מה חשבנו לעצמנו? 

הזמנו מלון במלא כסף, בלי ביטול. 

ב24 לפברואר הספקתי לבקר את גילי בבית החדש עם התינוקי החדש בזמן שהתקינו להם טלוויזיה. איזה מזל שיש להם טלוויזיה. שלחתי איזו בדיחה ששלחו על הבחירות והתשובה שקיבלתי הייתה "הבעיה היא שחצי מהמדינה בבידוד". כבר היו כל כך הרבה? זה לא מורגש עדיין כמשהו קטסטרופלי. 

ב25, תום מדווח לי על נהג אוטובוס עצבני עם מסיכה. שכחתי כבר שזו אופציה, נסיעה באוטובוס. ב27, ראיתי קבוצה של אנשים עם מזוודות הולכים ברגל ליד הרכבת, זה היה נראה לי מוזר. היום זה נראה לי סביר. באותו היום המנחה שלי חוזרת מאיטליה, לבידוד של שבועיים. 

29 בפברואר - התייחסות אמנותית ראשונה שאני ראיתי באינסטגרם. זה גם היום שבו אנחנו מתחילים ברצינות להתכתב על זה שיש מצב שהנסיעה לא תקרה. 

 

ובלוקסמבורג הכריזו על תחבורה ציבורית בחינם. התלהבנו מזה ממש אבל עכשיו זה נראה לי לא כזה חשוב. 

מרץ

אני מתחילה להתכונן לזה שאולי לא ניסע. אם לא נוסעים יש לי חתונה של חברה ואני משריינת את המקום שלי בחזרה למקרה שזה באמת יקרה (החתונה נדחתה). 

יום הבחירות, אנחנו נוסעים, מבקרים, יוצאים למסעדה הודית. לא יודעים שזה הבילוי/נסיעה/מפגש משפחתי האחרונים לזמן הקרוב. 

3 במרץ - ועדות, זמן גנוב של ארוחת צהרים זריזה בסטף. עדיין לא ברור לגבי הנסיעה, בארץ כולן מבטלות את ההשתתפות בכנס. 4 במרץ - מבטלים את המרתון וכל היום מדברים על זה. מאז לא מפסיקים. ב5 אנחנו עוד חושבים לטוס ודנים בכך שכשנחזור נצטרך בידוד. אני מתחילה לבטל דברים שאפשר. עדיין לא את הכנס או הטיסה. 

8 במרץ - נתנו לי לבטל מלון שהזמנתי ליד הכנס, שלא היו אמורים להחזיר לי מחיר מלא והתחלתי להבין את גודל העניין. תום בהוסטל מכין שלטים על הקורונה, היגינה וכו' ששלחו ממשרד הבריאות כשהדיירים בחמי געש. מבינים ועדיין לא מבינים. שרון מציעה לי להצטרף לערב שמוריה הבריזה לה כי היא כבר הבינה וחששה, היה ככה ככה וכבר הייתי מבואסת. 

11 במרץ - תום מבטל, אני מקבלת הודעה מבריטיש על ביטול. העולם התהפך.

כבר היו מסלולים של אנשים, ובחוץ כבר היה יחסית ריק. בערב פורים יצאתי עם עטרת והילדים לשמורה, קצת להתאוורר. ובפורים הייתי קצת פה וקצת שם אבל לא בשום מקום פעיל. בתים ועבודה. ומאז זה ככה. בית ועבודה. חיונית. 

היו עוד דברים אבל אותם אני כבר זוכרת. מדהים כמה כשמסתכלים על זה עכשיו לא היה מקום להתלבטויות ונראה שברור מה קורה, מה קרה. אבל באותו הזמן, זה ממש לא ברור. 

החיים השתנו, העולם הופך ליותר ויותר וירטואלי. ועדיין החיים זה הכל, כולל הכל. 

הקילומטר שלי

1 דקות קריאה

כשאני מסתכלת על רצף הפוסטים אין ממש סימנים למעבר הדירה האחרון, אולי רק המחסור בפוסטים מנקודה מסויימת מעיד על כך. ביוני יצאתי מהדירה שלי, חודשיים גרתי אצל תום עם עוד שותפה ושני שותפים בדמות חתול (חוץ מהחתול הקבוע שלנו), חודשיים וחצי בערך חיפשנו דירה. לחפש דירה עם מסיכות ואלכוג'ל זו חוויה אחרת, ולא במובן הטוב. החלק הנחמד של הסיפור הזה היה המפגש עם האנשים בתקופה שלא פוגשים אנשים. זה היה סוג של שביל ישראל מבית לבית, חברה צעירים ואפילו צעירים פחות שחוזרים להורים כי אין עבודה אז אין איך לשלם שכר דירה, זוגות שעוברים לשלב הבא וזוגות שמתפרקים. כמובן שהיו גם אנשים שסתם עברו אבל נראה שביוני יולי השנה אנשים עברו דירה בעיקר מחוסר ברירה. 

וזה היה הדבר האחד שהחלטנו שאנחנו לא עושים, לא עוברים בלחץ, סופגים את חוסר הנוחות, מתחרפנים כל אחד לבד ואחת על השני (בעיקר..) ולהיפך, אבל מחפשים דירה כי זה כייף ומרגש וכל מיני דברים טובים והקורונה לא תהרוס לנו את זה. 

אחרי 33 דירות מצאנו את האחת וחטפנו אותה כמו שצריך, נסענו לתל אביב לחתום על חוזה ושלום על ישראל. מכיוון שהיינו בין סגרים והגל השני והסגר הנוכחי היו בגדר השערה סבירה אבל לא ממשית לא הקדשנו מחשבה למטרים שיש מסביב לבית אבל כבר בהתחלה הבנו שללכת יותר מדי לאנשהו אין צורך, הכל קרוב. כשהתחילו לדבר על סגר כולנו היינו בראש של מגבלת מאה המטרים, שזה באמת קצת, במאה מטר אני יכולה ללכת עד הפח של המיחזור נייר, שזו אחלה פעילות חוץ. ואז הדיבור היה על 500 מטר, וגם המכולת נכנסה, והקואופרטיב ואפילו תחנת הדלק. לבסוף הגיעה ההנחיה של אלף מטר וזה כבר פתח לנו את הראש לגמרי. 

אז בשבועיים האחרונים אנחנו תרים את הקילומטר שלנו כל פעם מכיוון אחר. מצאנו ציורי קיר מופלאים, פינות עירוניות מלוות בהסברים על טיב המיצג שבימים כתיקונם לא היינו עוצרים לבדוק וגילינו שיש סניף של הגלידה האהובה עלינו לא יותר מקילומטר מהבית. 

 

עדיין החיים מתנהלים בעיקר בבית ולתום גם בעבודה, אבל בסך הכל זו דרך לא רעה לגלות את הסביבה הקרובה של בית חדש. 

 

לסיום המלצה: לבית אבי חי יש סדרה נהדרת על החגים עם חן ארצי סרור שנקראת חומר נפש. באחד הפרקים היא מדברת עם ד"ר מיה טבת דיין על בית, גם שאר הפרקים ממש מומלצים. קישור לפרק שנקרא - לאן שנצוף שם בית. 

תקופת הכמעט

1 דקות קריאה

הפוסט היום יהיה קצר וקל. 

בעוד שעה או שעתיים הייתי אמורה לדבר בכנס של המרפאים בעיסוק האמריקאי בבוסטון על המחקר דוקטורט שלי. 

במקום זה שלחתי תוצאות למנחים שלי, שזה משהו לא מבוטל לכשלעצמו, רק שבתכנון הייתי אמורה להיות עכשיו כבר שבוע בארה"ב ולהתקדם בנחת. תכנון לחוד ומציאות לחוד. 

כמעט נסעתי. 

כמעט היה לי חופש (שנתיים וחצי עברו מיוון! כמעט ענק זה). 

כמעט עוד מלא דברים קטנים שאני לא יודעת. 

האמת, שאני קצת מתבאסת בכוח עכשיו. פשוט כי זה היום. 

במודל קובלר רוס אני כבר בשלב האחרון בנושא הזה. עברתי את ההכחשה, אי שם פברואר אני חושבת, סיפרתי לעצמי שהאוניברסיטה אמרה שלא אבל אני לא מלמדת אז זה בסדר, ואני אסע רק לחופשה ולא לכנס. אחר כך הייתי בכעס, למה דווקא עכשיו, ולמה לא מחזירים כסף ולמה דווקא לי, ורק אני מסכנה וכו'. מיקוח, לא זוכרת מיקוח אבל בטח היו לי מחשבות מתמקחות, וואו, אני ממש מדחיקה את המיקוח הזה. ואז הגיע הדיכאון, מה שמסביר למה התוצאות כתובות רק היום. הפרודקטיביות שלי ירדה לעשר אחוז אולי. בשביל מה לעשות אם הקערה יכולה להתהפך כל רגע. לא עשיתי הרבה, בעיקר רפרשתי את החדשות. ועכשיו בשעה טובה אני בקבלה, זה מה יש ועם זה ננצח. ולא רק אלא גם נוציא מזה דברים טובים. 

בתמונת פתיחה צד אחד של כרטיס הביקור המקסים שהוצאתי דרך PIX, ממליצה מאוד, יצא באיכות נהדרת! והאתר שלהם נוח ממש. הצד השני יסגור את הפוסט, הוא מדמה את מיקוד המבט כפי שהתוכנה שאיתה אני עובדת מציגה, כאשר הם ממוקמים באזורים שונים כך שאוכל להבין איך אנשים סורקים את המרחב ואוספים מידע לביצוע של מטלה יומיומית שהפכה להיות הפעולת חוץ הכמעט יחידה - קניות בסופר. כל זאת ועוד, בהמשך שיבוא. 

הנסיכה והצפרדע

2 דקות קריאה

כידוע מרחב הצילום הצטמצם ביותר. בפורים עוד צילמתי תמונה של משלוחי מנות עם כתר שיש לי ממפגש של מרחב מודעות (הרחבה בלינק, אם אתחיל זה יהיה כל הפוסט). בקצרה, הייתי במפגש שלהן לפני מלא זמן עם כנרת אחותי ועל כל כיסא היה את הכתר שנראה ממש כאילו הוציאו אותו מתוך האגדה של הנסיכה והצפרדע. 

בפורים לקחתי אותי כשהלכתי לאחותי, וחבר הביא להם בירה קורונה, כי זו הבדיחה שרצה כשאנשים עוד הסתובבו להם והדביקו אחד את השני. אז במקום להדביק תפסתי את הרגע ועל הדרך שכחתי שם את הכתר עם עוד כמה דברים שפשוט נשארו שם מאז. זה היה המשלוח מנות הוירטואלי שלי: 

 

 

אחרי פורים התחיל סגר ואני שיניתי פוזיציה בעבודה, כתבתי על זה קצת כאן - ריפוי בעיסוק קורונה תעסוקה בדיור - סיון רגב 2020.pdf, ובכלל כל מיני דברים השתנו. בכל הקבוצות של הצלמים היה מעניין לראות את האנשים שביכו על הלוקיישנים ואת האנשים שהציגו יצירתיות מקסימה. אני לא עוקבת אחרי השמות מספיק אבל אני מניחה שחלק מהם היו לפעמים כך ולפעמים כך. 

במסגרת זה שאני בהוסטל כל יום יצא לי לצלם יותר את הדיירים, בחמישי צילמתי תמונה מהממת ממש אבל זה מידע שאני לא משתפת, אז תדמיינו. הכי כייף זה שבאים אלי לספר לי על פרח שהציץ או על פטריה באיזו פינה כדי שאצלם אותה. ההתכנסות מביאה אנשים להסתכל על מה שנמצא תחת האף ואני הכתובת בזכות המצלמה. תענוג. 

בכל מקרה, אחד הדברים שעשיתי זה להכין לשולחן הסדר צפרדעים, מאוריגמי. אני מתה על אוריגמי אבל אף פעם לא דבקה בזה. לא שמרתי את הלינק אבל אני מניחה שפשוט כתבתי צפרדע ואוריגמי ושם זה היה. ניסיתי להכין עם הדיירים אבל הם לא זרמו וזה גם קשה עם כפפות, כל המוטרויקה העשנה קשה עם כפפות.. הכנתי להם בבית ותוך כדי השתעשעתי לי ויצאה התמונה הזו: 

 

בהמשך הכנתי לאחותי, ורגע לפני החג הכנתי לי וצילמתי את שולחן הסדר של שני עובדים חיוניים ששמו רגע בצד את המסיכה והכפפות. 

 

חדי עין ישימו לב לתחליפים הטבעוניים. הטבעונות של תום עושה אותי יצירתית, אין מה להגיד. גם לא חלקתי עם כולכם את חרדת הביצים, קורנפלור/קמח תפוחי אדמה וקצת מיים סידרו לי יפה מאוד את הקניידלך המושלמים ומצה בריי מצויינת. 

 

במהלך ארבעת הימים שהיינו בנחת בבית (סליחה לכל הסגורים כבר כמה שבועות, כן אנחנו עובדים כל הזמן אז נהנתי מה Stay Home כשהיה לי)  פינטזתי כל הזמן על הצילום הפותח שיצא כל כך מוצלח אז אשים אותו שוב. 

 

בתוך כל החג וההתכנסות היו ימים של לבד, כתום עבד או כשלא עבדנו והיה סגר ערים וכאלה. אז כבר נכנסתי לקצב של הצילומים וכל ארוחונת נהייתה תמונה.

 

למזלי יש לי סביבי משפחה וחברים שדואגים שגם בחג כשאני לבד לבד יהיה לי מה לאכול ועל מה להסתכל (השבת גם קיבלתי אספקת ספרים ופאזל). זה המשלוח מחג שני, הציור צויר על ידי הציירת העולה רוני כהן! 

 

רגע לפני שנגמר הייתי חייבת לצלם את המנה האהובה בכל הזמנים שמערבת מצה. 

 

וגם את זו שלא מערבת מצה ושעשינו עליה ניסויים שיצאו מוצלחים (מה יכול להיות לא מוצלח בסוכריות יומולדת, קוקוס, ופלפל כשזה בא עם שוקולד?). 

 

ולסיום הפסח המוזר הזה שנקווה שלא יחזור למחוזותינו כמו שהיה השנה - תמונה של חמץ ומצה. אין על סתם פיתה. 

 

לשנה הבאה בירושלים הפתוחה. 

בשבח העיסוקים

1 דקות קריאה

בתחילת הקורונה עשיתי לי מנהג לכתוב פה ולצרף צילום, ואיפשהו בדרך הפסקתי. אולי בגלל מצבור הקשיים, או חוסר ההשראה. לא הצלחתי לייצר את הפרודוקטיביות ששררה ברחבי הרשת (הרשת שלי כמובן, מוקפת בדרך כלל בעשיה ופרודוקטיביות). מעבר לכך היו שינויים בחיי האישיים, עזבתי בית ויישוב לפני חודש וחצי לפתרון ביניים שיוביל אותי בעוד שבועיים לדירה חדשה בעיר, עם בן זוג האהוב. שינויים טובים אבל כבר זמן לא מועט בתקופת ביניים לא פשוטה. לאחרונה מסתובב לי בראש המשפט המופלא של ישראל אלירז, "בשבח הדברים החולפים" וממש התחשק לי לכתוב משהו מעצמי. אז כתבתי וקצת ליטשתי וזה מה שיצא: 

 

אני יודעת שהתקופה הזו תעבור, והדברים יחלפו. כשהם יחלפו יש מה שישאר ויש מה שלא יותיר חותם. בעוד שבועיים, כשנעבור, יפקע התוקף של תקופת הדכדוך/יאוש/שקיעה ברחמים עצמיים. באתי רגע לכאן לוודא שהעיסוק הזה של כתיבת הבלוג ישאר, גם אם ישנה צורה. 

 

בתמונה: תום מדגמן נגינת רחוב בזמן קורונה

טבע מדגמן

1 דקות קריאה

היציאה הפעם הייתה הרבה פחות דרמטית מהפעם הקודמת. 

זה מעניין כי בפעם הקודמת עבדתי כל הסגר, ובכלל כביכול לא הייתי אמורה להרגיש את החוסר כמו הפעם שבקושי יצאתי מהבית. חשבנו על זה כשצעדנו לכיוון שער יפו, והמסקנות שלי היו ש- א. התרגלנו וזה כבר לא מרגיש כל כך בפער בין סגר ללא סגר. ב. מעשית - אין הרבה הבדל בין סגר ללא סגר. מה הכוונה? בסגר הקודם הייתה איזו ערגה לחיים שבחוץ, בפעם הזו כבר ברור לנו שהכל יהיה סגור ושבעצם הבחוץ לא כזה אטרקטיבי. 

ובכל זאת, יצאנו והסתובבנו לנו בעיר העתיקה. דוכנים סגורים, כנסיות סגורות. מלא מוקדים של צילומים שסיפרנו לעצמנו שזה בטח צילום של קליפ מכל הדתות והגוונים. כמובן שגם אני צילמתי והפעם בדרך חזור התמקדתי בעורבים שהיו דוגמנים דיי גרועים רוב הדרך. מעבר לתפקוד שלהם גם אני נזהרת מאוד עם עורבים, מאז שהם נתפסו לחברה בשערות בדשא של האוניברסיטה אני מעט חוששת מפניהם. 

כמעט בסוף הטיול הגענו לפארק טדי. המים זרמו ומספר קבוצות נהנו מהדשא והמים ואווירה הייתה נעימה. ואז ראיתי את העורב היחיד שהסתובב שם ונראה כמו איזה ילד שמשחק במים. נעצרתי לצלם אותו, ואת תעלת המים הקטנה ובשלב מסויים הוא נעמד בפוזה של רקדן בלט והיד לחצה על הכפתור. 

bottom of page